בגרות בתנ"ך – בהוטנטוט: פרשנות ותוספות לבגרות

פס' 1 – 3 – יעקב נפרד מלבן לאחר שהות של עשרים שנה בארם, פונה יעקב לדרכו חזרה לכנען. יש לזכור כי כוונתו המקורית של יעקב הייתה להישאר בארם רק שבע שנים, אך לבן רימה אותו פעמיים: החליף לו את נשותיו, ובכך "הפסיד" שבע שנים, ורימה אותו גם בשכר עבודתו, וכך הוא נאלץ להישאר שש שנים נוספות. עם כניסתו המחודשת לארץ, נפגש יעקב שוב עם מלאכי אלוהים. הפעם הוא קורא למקום מחנים. כבר חז"ל עמדו על כך כי בצאתו ובכניסתו לארץ נפגש יעקב עם מלאכים, ועל כן קבעו במדרשם כי המלאכים המלווים את יעקב בכנען, אינם יוצאים מן הארץ, וכאשר הוא יוצא, או חוזר, מתחלפת משמרת המלאכים שלצידו!  

פס' 4 – 9 – דו-שיח עקיף בין יעקב ועשו  יעקב איננו יודע האם פני עשו לשלום, או לנקמה. כדי "למשש את הדופק" הוא שולח שליחים אל עשו, אל מקום מגוריו באדום. כדי להצטייר כמי שלמד את לקחי העבר, ואולי מהרצון לפייס את עשו, הוא קורא לעשו "אדוני" ולעצמו "עבדך". הוא מורה לעבדיו לספר לעשו את קורותיו ועל הנסיבות בהן צבר את רכושו: "ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה.." על השימוש שעושה כאן יעקב בלשון יחיד, בתארו את רכושו, יש כמה דעות. יש האומרים כי לא רצה לעורר בעשו את רגש הקנאה. רש"י טוען כי צורת היחיד היא "דרך ארץ לומר על שוורים רבים – שור" כלומר, עניין של צניעות גרידא, ואחרים טוענים כי זו הדרך להציג עושר רב. בסופו של המסר מודיע יעקב בהכנעה ובמפורש כי ברצונו למצוא חן בעיני עשו.                     

השליחים חוזרים ואין בפיהם דברים שמוסר עשו ליעקב, אלא תאור של עשו ההולך לקראת יעקב וארבע-מאות איש איתו. גם עובדה זו ניתנת להבנה בשתי דרכים: האחת, פני עשו למלחמה ביעקב. השנייה, עשו יוצא לקראת יעקב במשלחת רבת משתתפים כדי לחלוק לו כבוד. יעקב, הנושא עימו כנראה רגשי אשמה כבדים,  מבין את הדבר על-פי הפרוש הראשון דווקא. הוא חוצה את מחנהו לשניים, במחשבה שאם ייקרה דבר מה למחנה האחד, המחנה השני יישאר לפליטה.  

פס' 10 – 13 – תפילת יעקב  בנוסף, ובצר לו, פונה יעקב לאלוהים. הוא מזכיר לו את ההבטחה לשמור עליו, ולהיטיב עימו כאשר יחזור לארץ. (ל"א 11 – 13). בתפילתו הוא משבח את אלוהים על כי עזב את ארץ כנען לבדו: "במקלי עברתי את הירדן הזה" ואילו עתה הוא חוזר ברכוש גדול וזקוק להגנה מפני עשו, פן יהרוג "אם על בנים", מה שסותר את הבטחתו של אלוהים ליעקב להרבות לו צאצאים.    

פס' 14 – 24 – הכנות נוספות למפגש עם עשו  יעקב שולח לפניו מנחה נכבדה לעשו, כדי לרכך את ליבו. הוא מורה לאנשיו, הנושאים את המנחה מה לומר לעשו. גם כאן בולט הפחד של יעקב מאחיו. הוא מרווח בין העדרים שהוא שולח, למען ייראו כרבים יותר, וממשיך לכנות את עצמו "עבד" של עשו. ואת עשו "אדוני". בטרם יעביר יעקב את כל רכושו, ולקראת המעבר את נחל יבוק, הוא מחלק עתה את מחנהו לשלושה חלקים, ולא לשניים, כפי שעשה קודם לכן. ממה שמסופר בפרק הבא, מסתבר שיעקב שם בחזית את בני השפחות, לאחר מכן את בני לאה, ורק בסוף את בני רחל. וכול מילה מיותרת! יעקב נשאר ללון במחנה, ובאמצע הלילה הוא מעביר את משפחתו הענפה את הירדן לכנען.          

פס' 25 – 33 – המאבק עם המלאך והסבת השם מיעקב לישראל לאחר שהעביר את משפחתו את היבוק, נשאר יעקב לבדו. משום מקום מגיע "איש" שבהמשך מסתבר שזהו מלאך אלוהים ומתחיל להיאבק עם יעקב. המאבק ארוך ונמשך כמעט עד הבוקר. למרות שיעקב נוקע את רגלו, הוא איננו נכנע. משעולה השחר, מבקש "האיש" מיעקב שיאפשר לו ללכת. יעקב מסרב, כל עוד לא יקבל ברכה. "האיש" משנה את שמו של יעקב לישראל באמירה "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים, ותוכל" ומסתבר שלא מדובר ב"איש" סתם כי אם במלאך אלוהים. יעקב שואל אותו לשמו, אך זה מסרב למסור, מברך שוב את יעקב, ויעקב קורא למקום "פניאל", כי שם חזה בפניו של האל. הסיפור מסתיים בקביעה כי כתוצאה מהמאבק, ובגלל הנגיעה של המלאך בירכו של יעקב, לא אוכלים בני ישראל עד היום את גיד הנשה, אחד מהגידים של הירך. 

הערה – גרסה נוספת להחלפת השם מיעקב לישראל נמצאת בבראשית ל"ה 9 – 10

 התוכן במסגרת

פס' 19 – 26 – הולדת יעקב ועשו  במסורת היהודית מסמל יעקב כמובן את עם ישראל, ואילו עשו מסמל את אויבי ישראל בכל הדורות. המאבקים בין האחים מתחילים עוד בבטנה של אמם, רבקה  ולצערי הרב, כנראה שלא יסתיימו לעולם.                                                   

פס' 19 – 21 – כמו במקרים רבים אחרים בסיפורי המקרא, גם בסיפור הזה ההיריון והלידה תלויים ברצונו של אלוהים, ואינם סתם תוצאה של מעשה ביולוגי. רבקה היא עקרה (כמו שרה, רחל, פנינה, אמו של שמשון ועוד רבות אחרות, אפילו מרים אמו של ישוע) והיא מתעברת רק לאחר שאלוהים נעתר לתפילותיו של יצחק, וגם זאת רק לאחר 20 שנה.[יצחק מתחתן בן 40 (פס' 20) ורבקה יולדת את בניה כשהוא בן 60! (פס' 26).]

פס' 22 – 23 – רבקה סובלת בשעת הריונה. "ויתרוצצו הבנים בקרבה" "ויתרוצצו" היא מילה יחידאית בתנ"ך, לא ברור אם היא נגזרת מהשורש ר.ו.ץ או מהשורש ר.צ.ץ, כלומר האם הבנים נעים באי-שקט בבטנה, או שמא הם רבים ומתנגשים זה בזה. במדרשי חז"ל פרשו את הפועל, בדרך כלל, בצורתו השנייה: הבנים נאבקים זה בזה, הסיבות לכך רבות ולא ארחיב. בצר לה, רבקה הסובלת פונה אל אלוהים בשאלה : "אם כן, למה זה אנוכי?" כל התיאור קטוע, וכנראה משובש, אבל הוא משמש כהכנה לדברי אלוהים לרבקה. הוא מבשר לה כי בבטנה שני בנים, שמהם יתפתחו שני עמים (להזכירכם, המשמעות היחידה של המילה "גוי" בתנ"ך היא עם!), המילה "ייפרדו" מעידה כנראה יותר מאשר על פרידה סתם, ומרמזת על העוינות שתהייה בין שני העמים. בין העמים תשרור תחרות, או יריבות, ואחד מהם ישלוט בשני. המשפט הרביעי מבהיר: "ורב יעבוד צעיר". בגלל חסרונה של המילה "את", זהו משפט דו-משמעי. לא ברור מי הנושא ומיהו המושא, אבל על-פי ההקשר נראה למרבית הפרשנים כי הבן הבכור יהיה משועבד לצעיר.    

 פס' 24 – 26 -  הפסוקים מתארים את לידת התאומים, בדיוק על-פי דברי האל, ואת מדרשי השם שלהם. עשו נולד  אדמוני, שזהו מדרש השם של "אדום", וגם שעיר, וגם תיאור זה הוא מדרש שם, מכיוון שממלכת "אדום" נקראה גם "שעיר" (אלה גם רמזים מטרימים לסיפורים הבאים: מכירת הבכורה וגניבת הברכה), ואילו יעקב יוצא מבטן אימו כשידו אוחזת בעקב אחיו, כרוצה לצאת לפניו, ומכאן נגזר שמו. המספר מדגיש שיעקב יצא שני, כהכנה לסיפור בפסוקים הבאים. [הערה  סיפור דומה של הולדת תאומים מופיע בסוף פרק ל"ח. תמר יולדת תאומים מיהודה, אבי בעלה המת, אך בסיפור ההוא, פרץ, התאום שנועד לצאת שני, מצליח במאבקו לצאת דווקא ראשון. זוהי כנראה הגרסה היהודאית, המספרת על מקורה של משפחת בית דוד, בעוד שבפרקנו זוהי הגרסה הצפונית, המספרת על מקורם של שבטי הצפון בממלכת ישראל].

פס' 27 – 34 – עשו מוכר ליעקב את הבכורה  בכדי להבין סיפור זה חשוב לזכור כי במזרח הרחוק, בכלל ובסיפורי ובחוקי התנ"ך, בפרט, הבכורה איננה רק תואר גרידא, אלא שלאח הבכור יש חובות וזכויות  יתר מיוחדות. הוא זה שתופס את מקום אבי המשפחה בניהול הבית, הוא זה שעליו לדאוג להשיא את האחיות וכו'. מכיוון שמוטלות עליו חובות יתר, הוא גם זוכה לקבל בירושה כפליים מכל אח אחר (ראה דברים כ"א 17),    הוא הראשון שמקבל את הברכה מאבי המשפחה (בראשית מ"ט 3), והוא גם זוכה לברכה מיוחדת, טובה יותר, כפי שמסופר בסיפור על ברכת יעקב למנשה ואפרים (בראשית מ"ח). 

פס' 27 – 28 – הפס' הללו הם הרקע לשני הסיפורים הבאים: סיפור מכירת הבכורה וסיפור גניבת הברכה. עשו מתואר כאן כצייד, איש שדה מחוספס, שעיסוקו דורש אומץ ואולי גם אכזריות, "ילד של אבא", ואילו יעקב מתואר כאיש "תם, יושב אהלים", כלומר הוא הרפתקני פחות מאחיו ומצוי תמיד בסביבות הבית "ילד של אימא". יש לשים לב כי לביטוי "תם" במקרא יש משמעות של אדם טוב וישר, בניגוד ל"רשע". בכל אופן, על פי שני הסיפורים הבאים, יעקב רחוק מאד מלהיות תמים ונאיבי. ממש ההפך מזה. עובדה שנייה שיש לשים לב אליה היא שבעוד שאהבתו של יצחק לעשו "תלויה בדבר" "כי ציד בפיו", הרי אהבתה של רבקה ליעקב איננה מותנית [על-פי אמרת חז"ל: אהבה התלויה בדבר - בטל דבר, בטלה אהבה]. חשוב לציין כי גם הביטוי "כי ציד בפיו" הוא דו-משמעי. לא ברור אם הציד הוא בפי עשו, או בפי יצחק, ולא ארחיב.

פס' 29 – 34  הבטחתו של אלוהים לרבקה שהאח הגדול יעבוד את הצעיר מתחילה מיד להתממש.  יעקב מבשל תבשיל. עשו החוזר מן השדה  כשהוא עייף מאד ורעב מאד מבקש מיעקב "הלעיטני נא" כלומר לעשו אין אפילו כוח לאכול, וברוב להיטותו הוא מבקש מיעקב כי ישפוך את האוכל ישירות אל גרונו. עשו גם לא מסוגל להבחין באיזה תבשיל מדובר, ומבעד לעיניו המכוסות זיעה הוא מצליח רק לראות את צבעו האדום [שוב – מדרש השם של אדום]. יעקב חש בהזדמנות בלתי חוזרת להרוויח בעסקה והוא מציע לעשו כי ימכור לו את הנזיד במחיר הבכורה. עשו מסכים מיד להצעתו של יעקב. הוא מוסיף כי הוא חש שימות עוד לפני שיחלקו את ירושת אביהם, ואם כך, אין לו כל צורך בבכורה. יעקב, שכאמור, איננו תמים כלל, חושש כי משישוב עשו לדעתו, הוא יתחרט על העסקה הגרועה שעשה. כדי להבטיח את קיום העסקה הוא דורש מעשו שיישבע לו. עשו מסכים גם לכך, נשבע ליעקב, ובכך הוא מוותר באופן משפטי על זכויותיו כבכור.      

הסיפור מסתיים בכך שיעקב מאכיל את עשו בנזיד עדשים ולחם, ורצף הפעלים בסיומו של הסיפור מבליט עוד יותר את להיטותו של עשו, את  גסותו ואת טיפשותו: "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז…"  

למכור בנזיד עדשים – זהו ביטוי גם בעברית של ימינו. הוא מסמל עסקה רעה מצד המוכר, שמכר את סחורתו במחיר הנמוך בהרבה משוויה האמיתי. [לדוגמא, מן העיתונות: ממשלת ישראל מכרה למשפחת עופר את השליטה בבתי הזיקוק בנזיד עדשים].

התוכן במסגרת