יחזקאל
מבוא קצרצר
יחזקאל הוא השלישי והמאוחר מבין הנביאים "הגדולים", ומקומו בקובץ הנביאים האחרונים, לאחר ישעיהו וירמיהו. הוא נולד אמנם ביהודה, אך כל נבואותיו ניתנו בגולה. הוא החל לנבא רק לאחר שהגיע לבבל בשנת 597 לפה"ס, יחד עם חבריו שגלו מיהודה בגלות המכובדים, שבראשה עמד המלך יהויכין. ראשית נבואתו בשנה החמישית לגלות זו, בשנת 593 לפה"ס.
הנושאים העיקריים בנבואת יחזקאל הם המשך למסורת הנבואית הקלאסית: נבואות תוכחה, נבואות לגויים, נבואות נחמה וגאולה וכו'.
יחזקאל היה בן למשפחת כוהנים, ששרתה באופן פעיל במקדש הירושלמי, עד צאתה לגולה. לכן הוא נקרא במבוא לספר : "יחזקאל בן בוזי הכהן". הנביא ירמיהו, שגם הוא היה ממשפחת כוהנים, אך לא שרת בפועל במקדש, למוצאו הכוהני לא הייתה השפעה על נבואתו. לעומת זאת, אצל יחזקאל הרקע והווי החיים הכוהני משתקפים ממרבית נבואותיו. הדבר מתבטא הן בעולם הדימויים שלו והן בסגנונו המפורט ו"היבש", סגנון המאפיין את הספרות הכוהנית במקרא, וכן בהתייחסותו לנושאים שונים, כגון מרכזיותו של הפולחן, או תפישת הגאולה, שבמרכזה יעמוד מחדש בית המקדש.
יחזקאל מרבה להשתמש בנבואותיו במשלים ומעשים סמליים, והוא נוהג לצטט מדברי העם כדי לענות לטענותיהם המושמעות כנגד מצבם העגום.
יחזקאל-פרק י"ח – השינוי בתורת הגמול
אדם ירא שמיים בטוח שלכל מאורע בעולמנו יש סיבה, ומכל מקום, האל הוא העומד מאחורי המאורעות, לטוב ולרע. על-פי גישה זו האל מנהל את העולם בצדק: הרשע נענש בעוון חטאיו, ואילו הצדיק זוכה לחסדי האל. הבעיה העיקרית עם תפיסה זו של הדברים היא שלא כך הם פני העולם במציאות. פעמים רבות הרשעים, לא רק שאינם נענשים, אלא זוכים לכל מנעמי העולם הזה ואילו הצדיקים סובלים סבל רב.
בישראל של ימי הבית הראשון התרוצצו שתי השקפות בסיסיות של גמול: האחת, של גמול קיבוצי, שאיננו בהכרח מיידי, אלא יתכן ויופעל לאחר שניים, שלושה דורות ויותר; והאחרת – של גמול ישיר, אישי ומיידי. אין ספק שההשקפה השנייה נתפסת על ידינו כצודקת יותר, אך כאמור היא מתנגשת עם המציאות היום-יומית. מאידך, ההשקפה הראשונה נוחה ביותר לכל ממסד דתי, מכיוון שעל פיה ניתן לתרץ כל מאורע, מבלי שהמאמין יפקפק בצדקת דרכו של האל.
מה היו הגורמים החברתיים והפוליטיים שהניעו את יחזקאל לשנות את תפיסת הגמול?
הסתגלות הגולים לחיי הגלות לוותה בקשיים רבים. הם היו מיואשים והפסיקו להאמין כי תתכן גאולה ושיבה ליהודה. ייאוש וחוסר אמונה זה נבעו בין השאר מתפיסת הגמול הקיבוצית שהייתה רווחת ביו הגולים-תפיסה שזקפה את חטאי האבות לחובת הבנים.
יחזקאל, שהציב לעצמו מטרה להגביר את הרצון לגאולה בקרב הגולים המיואשים, הבין שעליו לנסח תפיסת גמול חדשה, שתעזור לו בהשגת מטרתו, ותתאים לתנאים ההיסטוריים החדשים שנוצרו אחרי החורבן. במקום המשל השגור בפי העם, המנסח את תורת הגמול הקיבוצי לדורות: "אבות אכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה" מחדש הנביא ואומר: "הנפש החוטאת היא תמות", והוא מדגים את העניין בעזרת שרשרת משפחתית של אב צדיק, בן חוטא ונכד צדיק.
התפיסה החדשה גורסת אחריות אישית בלבד, והיא משחררת את האדם מהנטל הכבד של חטאי הדורות הקודמים, ומכאן שהגולים לא יאלצו לשאת בנטל החטאים של דור החורבן, והדורות שקדמו לו.
הבעיה הנוספת שעמדה בפני הנביא: כיצד ישתחרר הפרט מחטאיו הוא, אותם ביצע בעבר? לשם כך בא חלקו השני של פרק י"ח הדן בחזרה בתשובה של היחיד, ומסקנתו של יחזקאל: חטאי העבר אינם חורצים סבל ואבדון לעד, כשם שמעשי הצדיק אינם ערובה לעתיד טוב ללא תנאי, באם יקלקל את דרכיו. ההווה והעתיד תלויים במעשי האדם. רשע שיחזור בתשובה-חטאיו ייסלחו. צדיק שיחטא- ייענש.
חשוב לזכור כי כבר הנביא ירמיהו ניבא לשינוי בתורת הגמול: " בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר" (ל"א 28), אך בעוד אצל ירמיהו זוהי נבואה לעתיד רחוק, אצל יחזקאל השינוי הוא מיידי ומוצא מן הכוח אל הפועל.
השימוש בפתגמים ואמרות הרווחות בפי העם תדיר מאד אצל יחזקאל. בדרך כלל הוא לוקח את האמרה כלשונה, אך מתווכח עם תקפותה ומוכיח לשומעים כי לאמרה הנידונה אין יותר מקום בחיי העם. לדוגמא י"ח -2, 4 , 19, 25, 29, ל"ז 11 ועוד. בהמשך, הולך ומונה יחזקאל עשר תכונות של הצדיק. בין היתר:
"אל ההרים לא אכל" (פס' 6)- הצדיק לא אוכל מן הזבחים שזבחו לאלילים, שמזבחותיהם היו מוצבים על הרים גבוהים. (בימי קדם היה נהוג לבנות מקדשים ומזבחות על ההרים- כדי להיות קרובים ככל האפשר לאל, שמקום מושבו בשמים. למשל, מעשה אליהו בהר הכרמל וכו')
"אל אישה נידה לא יקרב"- לא יקים יחסי מין עם אישה בזמן שהיא נמצאת במחזור.
"חבולתו חוב ישיב"- על פי שמות כ"ב 25, כאשר המלווה לוקח משכון (עירבון) מן הלווה, עליו להחזיר לו את המשכון כאשר הלווה זקוק לו. "בנשך לא ייתן ותרבית לא ייקח"- על פי חוקי התורה חל איסור מוחלט לקחת ריבית על הלוואות שניתנו לנזקקים לצורכי קיום.
"…ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה…" (פס' 31). את רעיון הלב החדש, או הברית החדשה, פגשנו כבר קודם לכן אצל ירמיהו, בפרק ל"א.
תורת הגמול האישית והמיידית קנתה לה אחיזה בעם, והחל מימי יחזקאל לא שומעים יותר על תורת גמול אחרת. זו גם הסיבה מדוע מחבר הספר "דברי הימים" נאלץ לשנות פרטים רבים במקורות ההיסטוריים שעמדו לפניו, כאשר ערך את ספרו. היה עליו להתאים את האירועים לתורת הגמול החדשה: לדוגמא, "חזרתו בתשובה" של מנשה, מעשה שאין לו זכר בספר מלכים, כמו גם "החטא" שהביא למותו של יאשיהו וכו', דברים עליהם עמדנו בלימוד ספרי מלכים.