מלכים ב' ט"ו – "נד- נד, נד-נד, רד, עלה, עלה ורד" עד גלות אשור הראשונה
פרק ט"ו מדגים היטב את אופי הכתיבה הסינכרוני של ספרי מלכים. לו הטכניקה של כתיבה בטורים, (כמו בעיתון, למשל) הייתה נהוגה באותם הימים, ניתן היה לכתוב את תולדות ממלכות יהודה וישראל ברצף, כל טור בנפרד. [הערה : בהמשך ההיסטוריה, ספרים רבים נכתבו בשיטה זו, כמו למשל תרגומים שונים של התנ"ך, ומספרות הפסיקה "ספר הטורים" של רבנו אשר, שנכתב בארבעה טורים, "שולחן ערוך" ספרו של ר' יוסף קארו, שנכתב בדיוק באותה השיטה, ורבים אחרים)
הפרק מכיל, בקיצור נמרץ, תיאור של עלייתם וירידתם של מלכי ישראל ויהודה מבימת ההיסטוריה.
התיאורים סכמטיים, כאילו נתונים בתוך מסגרת ספרותית נוקשה, ורק אירועים בולטים מוזכרים בתולדותיו של כל אחד מן המלכים.
פס' 1 – 7 – המלך עזריה מלך יהודה. ראשית ולפני הכול, מלך זה מופיע בתנ"ך גם בשם עוזיה. הסיבה לחילופי השמות לא בדיוק ברורה. יש הטוענים כי לשם עזריה משמעות חיובית: עזרה ל- ה', ואילו לשם עוזיה – משמעות שלילית: עזות פנים כנגד ה' - ולא ארחיב.
עזריה עולה לשלטון בגיל 16, ומולך לא פחות מ – 52 שנים, התקופה השנייה באריכותה בתולדות עם ישראל, 3 שנים פחות מהמלך מנשה, עליו נלמד בהמשך. במהלך שנות מלכותו ביהודה, הספיקו למלוך בממלכת ישראל לא פחות משישה מלכים! (ירבעם, זכריה, שלום, מנחם, פקח והושע).
עזריה מתואר כמי שעשה הישר בעיני ה', אולם בפס' 4 מופיעה כנגדו "ביקורת ברוח ספר דברים": תושבי יהודה מקריבים קורבנות בבמות (מקדשים פתוחים, ללא גג), בניגוד לדרישה לריכוז הפולחן במקדש בירושלים, דרישה שהיא מאוחרת לימיו של עזריה! (גם על כך נלמד בהמשך). כדי להראות לקורא כי "יש דין ויש דיין" עזריה נענש בצרעת, מחלה חשוכת מרפא עד לעת האחרונה, והוא יושב במקום הנקרא "בית החופשית" כנראה מקום מבודד מאדם, ובנו, יותם, מולך בפועל עד למותו של אביו.
פס' 8 – 12 – המלך זכריהו מלך ישראל. זכריה היה בנו של המלך ירבעם השני (ירבעם בן נבט היה הראשון). הוא הספיק למלוך 6 חודשים בלבד, ובתקופה קצרצרה זו לעשות הרע בעיני ה' עד אשר שלום בן יבש רוצח אותו בפומבי ("קבל עם"! הביטוי משמש באותו המובן גם היום.) ועולה למלוך במקומו.
פס' 12 – הערת מחבר: במלכים ב' י' 30 מבטיח ה' למלך יהוא, שסילק מהמלוכה את בית אחאב, כי ארבעה דורות ממשפחתו ישמשו כמלכים בישראל. ואכן זכריה הוא הרביעי והאחרון לשושלת בית יהוא.
פס' 13 – 16 – שלום בן יבש. כאמור, רוצחו של זכריה עולה לשלטון במקומו. הוא "זוכה למלוך" חודש אחד בלבד. גם הוא נרצח, על ידי מנחם בן גדי, העולה לשלוט תחתיו.
פס' 16 – מתאר את מנחם כמי שביצע מעשה אכזריות קשה: הוא צר על העיר תפסח (שעל מיקומה יש גרסאות סותרות, ולא ארחיב), אולי מכיוון שתושביה גילו נאמנות לשלום בן יבש, אך תושבי העיר סרבו להיכנע. מנחם כובש את העיר, וכעונש, הוא רוצח את כל הנשים ההרות ועובריהן!
[הערה אישית – לאחר רצח רבין, טענו רבים כי היה זה הרצח הפוליטי הראשון בתולדות עם ישראל. החוגים הדתיים, שמקרבם יצא הרוצח הנתעב, ניסו להכחיש זאת והביאו את שורת האירועים המובאת בפרק כדי להפריך דעה זו, אבל בעוד שהרציחות המתוארות כאן באות על רקע הרצון לתפיסת השלטון, רציחתו של רבין ע"ה נבעה מתפיסותיו הפוליטיות, וליגאל עמיר ימ"ש לא היו שאיפות שלטוניות!]
פס' 17 – 22 – מנחם בן גדי. מנחם, רוצחו של שלום, עולה למלוכה על ישראל ומולך עשר שנים. גם הוא מתואר כחוטא שעשה הרע בעיני ה' לא פחות מירבעם בן נבט, המשמש כסמל למלך חוטא בתנ"ך. בימיו עלה על ממלכת ישראל פול מלך אשור. מנחם נכנע לפניו ומשלם לו כסף רב כדי להסיר את האיום.
הסיפור מתאים למקורות אשוריים בני התקופה המספרים על המלך תגלת פלאסר השלישי, המתאר את תשלום המס: "קיבלתי מס…. מרצין (מלך) ארץ דמשק, ממנחם (מלך) העיר שומרון, מחירם (מלך) צור"
פס' 27 – 31 – פקח בן רמליהו. פקח, בנו של מנחם עולה למלוך אחריו. מסופר כי מלך עשרים שנה, אך תאור זה אינו עולה בקנה אחד עם הידוע לנו ממקורות אחרים, חוץ מקראיים, ולא ארחיב. גם הוא מתואר כמי שהשתווה בחטאיו לירבעם. בימיו עלה על ממלכת ישראל תגלת פלאסר, מלך אשור, אשר כבש את כל "אצבע הגליל": עיון (עיר בסמוך למטולה, שם זורם נחל עיון ובו מפל "התנור"), אבל בית מעכה (המזוהה בתל הסמוך שמדרום למפל), חצור, קדש נפתלי (בסמוך למצודת כ"ח של ימינו) ועוד. את תושבי הערים שכבש הגלה המלך האשורי לאשור, וזוהי הפעם הראשונה, לפחות על פי המסופר במקרא, שחלק מעם ישראל גולה מארצו.
בהתאם למסורת שהייתה נהוגה בממלכת ישראל והמתוארת היטב בפרק ט"ו, גם פקח לא נפטר בשנתו. הושע בן אלה קושר נגדו קשר, רוצח אותו, ועולה למלוך במקומו. הושע היה המלך האחרון בממלכת ישראל ועל כך נלמד בהמשך.