שמות, כ"א 12 - 27: חוקי רצח, הריגה וחבלה גופנית

 בקטע זה עוסקים במקרים של פגיעה של אדם אחד באדם אחר. הפסוקים 12 - 17 עוסקים בפשעים שעונשם מוות. החוקים הללו כתובים בסגנון אפודיקטי -  לא המקרה הוא החשוב, אלא התוצאה: "מות יומת". הדגש כאן הוא על האחריות האישית.

פסוק 12: "מכה איש ומת - מות יומת" - כאן נקבע העיקרון הכללי. האדם נברא "בצלם אלוהים" ועל כן אין כל אפשרות לשלם מחיר תמורת החיים, בניגוד לחוקים של עמים אחרים במזרח הקדום, שאפשרו לרוצח לפדות את עצמו בכופר - תשלום למשפחת הנרצח.

פסוק 13: פסוק זה עוסק במקרים בהם הרוצח לא עשה זאת בכוונה תחילה, אלא בשוגג. "אשר לא צדה" הוא מי שלא ארב לקרבנו, (מלשון צייד - האורב לקרבנו). "והאלוהים אינה לידו" - כלומר אפילו תאונה נחשבת כ"מעשה אלוהים" שלגורם לה, לא הייתה אפשרות למנעה. "ושמתי לך מקום..." כאן מרמז החוק לערי המקלט, שהוקמו על מנת למנוע את גאולת הדם של הקורבן במקרה של תאונה.

פסוק 14: ההורג בכוונה תחילה, במזיד, לא יקבל שום הגנה, אפילו אם יסתתר במקום קדוש, או יאחז בקרנות המזבח (ראה למשל מלכים א', ב' 28 - 38).

 בפסוקים 15 - 17 מדובר במקרים שבהם אדם נידון למוות גם אם לא הרג אדם אחר:

 פס' 15: מכה אביו ו אמו - מות יומת - כפשוטו, אדם הפוגע גופנית באביו, או אמו, דינו מוות.

פס' 17: מקלל אביו ו אמו - מות יומת - אדם המקלל, או פוגע בכבוד אביו, או אמו, דינו מוות. 

פס' 16: גונב איש ומכרו, ו נמצא בידו - מות יומת.

שני החוקים  הראשונים עוסקים בכיבוד אב ואם. החוק בפס' 16 עוסק בגניבת אדם ומכירתו לעבדות.

קיים קושי לוגי בניסוח החוק: כיצד יתכן שהגנב כבר מכר את האיש שחטף, והוא עדיין נמצא בידו?

הפתרון לקושי זה מסתתר באות ו' המסומנת והמודגשת בשלושת החוקים הנ"ל: זו אינה ו' החיבור אלא ו' הברירה , אותה נהוג היום לסמן ב: ו/או. כמו שאדם אינו צריך להכות גם את אביו וגם את אמו, כדי להיענש, כך הגונב איש למטרות עבדות לא יוכל לטעון שכוונתו הייתה להחזיר את האיש שגנב. כלומר אדם הגונב אדם אחר, דינו מוות, גם אם לא הספיק עדיין לבצע את זממו, ולמכור את החטוף לעבדות.

 פסוקים 18 - 25 מביאים חמישה מקרים העוסקים בפגיעה גופנית של אדם באדם אחר:

פסוקים 18 - 19: כאן מדובר באדם חופשי (מי שאינו עבד) המכה אדם חופשי. במקרה של חבלה גופנית יפצה המכה את חברו בתשלום עבור הימים בהם נאלץ לא לצאת לעבודה "שבתו ייתן", וכמו כן יהיה עליו לשאת בהוצאות הריפוי "ורפא ירפא". (חז"ל הוסיפו כאן סוגי פיצוי נוספים עבור הנזק, הצער והבושה שנגרמו למי שהוכה ע"י חברו. גם כיום יכול הנפגע לתבוע פיצוי עבור עגמת הנפש שנגרמה לו.)

פסוקים 20 - 21: כאן מדובר באדון המכה  את עבדו בשוט (יש לשים לב שדין האמה זהה לדין העבד!)

גם העבד נברא בצלם אלוהים, על כן הריגתו תביא להריגת אדונו. מאידך, כדי לא לפגוע באפשרות להעניש את העבד, כאשר הוא מתרשל במלאכתו, במקרה שהעבד לא מת - אדונו לא ייענש.

פסוקים 22 - 23: עוסקים במקרה מיוחד ונדיר מאד. מדובר באישה הרה, העוברת במקרה בשעת מריבה בין אנשים. החוק מבחין בשני מקרים. במקרה הראשון מדובר במקרה שהאישה הפילה את ולדה אך לא נפגעה בעצמה: "ולא יהיה אסון" . כאן יהיה על המכה לשלם פיצוי כספי על פי הנסיבות, כאשר ייקבע על ידי הבעל ובית המשפט (על פי מס' הילדים שכבר יש לאדם, מין הולד, חודש ההריון וכו'). במקרה השני גם האישה ההרה מתה. במקרה כזה המכה יומת "ונתת נפש תחת נפש". יש לשים לב שלמרות שמדובר כאן, בודאי, בהריגה בשוגג, בכל זאת הדין כאן מוות, אולי מכיוון שהמכה הרג שתי נפשות באותו זמן, ו/או כדי לאלץ אנשים לתת תשומת לב מרבית לאישה הרה העוברת בקרבתם.

פסוקים 24 - 25: כאן עוסקים בפגיעה שבעקבותיה מיושם הדין הנקרא "מידה כנגד מידה". כנראה שהחוק במקורו אכן קבע שיש להוציא את עינו של מי שפגע בעין חברו. חז"ל קבעו את הכלל המשפטי: "עין תחת עין - דמים" כלומר המכה ישלם פיצוי כספי, ולא יוציאו את עינו, כמסתבר על פי הפשט.    

 פסוקים 26 - 27: כאן עוסק החוק בשחרור העבד, שאדונו פגע בו וגרם לו נזק גופני בלתי הפיך. גם כאן יש שוויון בין עבד ואמה.

לאתר הבגרות בתנ"ך של עמוס                                                        2010

בעמוד זה -