|
הרפורמה של יאשיהו - 622 לפנה"ס (מלכים ב', כב' - כג')
רפורמה - תיקון יסודי, שינוי ערכים, הכנסת שיפורים או תיקונים בתחום או במבנה מסוים.
בין מנשה ליאשיהו. לאחר מותו של המלך מנשה, עלה לשלטון אמון, בנו. הוא הספיק למלוך שנתיים בלבד. על פי המסופר בפרק כא': "ויעש הרע בעיני ה', כאשר עשה מנשה אביו....ויעזוב את ה'..." (פס' 20 - 22). ראוי לציין שמחבר ספר מלכים אינו מזכיר כלל את סיפור חזרתו בתשובה של מנשה, המופיע בדברי הימים ב' לג'. המלך אמון נרצח על-ידי קושרים. "עם הארץ", גוף משפטי שתפקידו היה, כנראה, לשמור על יציבות ורציפות שלטונו של בית דוד, המליך את יאשיהו, בנו של אמון, תחתיו.
הרקע לרפורמה בית המקדש נבנה בשנת 965 לערך. על-פי המסופר בספר מלכים, יאשיהו, שעלה למלוכה בשנת 640, החל לבצע בדק בית במקדש, בשנה השמונה-עשרה למלכו (622). במהלך העבודה נמצא ספר תורה: "ויאמר חלקיהו, הכהן הגדול... ספר התורה מצאתי בבית ה'...ויקראהו שפן לפני המלך. ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה, ויקרע את בגדיו" (כב' 8 - 11). כלומר, על-פי המסופר בפסוקים אלה, מתקבל הרושם כי הספר שנמצא הוא קטע, או חלק, מספר התורה. המסורת היהודית קובעת כי התורה כולה ניתנה על-ידי ה' למשה במעמד הר-סיני. (מסורת קיצונית יותר טוענת כי משה קיבל בהר-סיני את התנ"ך כולו, את המשנה, התלמוד, וכל מה שיאמר חכם יהודי עד אחרית הימים. לעומת זאת, טוענת הנצרות כי משה קיבל בהר-סיני אך ורק את עשרת הדברות). מכאן נגזר כי הספר שנמצא בבית המקדש היה חלק מן התורה, שאבד במרוצת השנים. זו גם הסיבה לתגובתו של המלך יאשיהו, שהבין כי העם כולו נוהג, מזה דורות רבים, בניגוד לכתוב בתורה, ועל כן קרע את בגדיו, מחשש לעונש הכבד הצפוי למי שמפר ברית עם ה'.
המחקר המקראי - השערת דה-וטה. בעבודת דוקטורט, שפרסם בשנת 1805, היה הכומר הבלגי מרטין דה-וטה הראשון שהצביע על הזיקה הישירה בין הרפורמה של יאשיהו לבין ספר דברים. במלים אחרות: השערתו של דה-וטה, שהתקבלה מאז על דעת מרבית חוקרי המקרא, הייתה כי הספר שנמצא במקדש היה ספר דברים. לדעתו, הספר נכתב במקדש, או בחצר המלך, כתגובת נגד למעשיו וחטאיו של המלך מנשה. אם אמנם צודק דה-וטה בהשערתו, הרי שספר דברים חובר באמצע המאה השביעית לפנה"ס בערך. (חשוב לזכור: מעמד הר-סיני מתוארך לשנת 1250 לערך).
תיקוניו הדתיים של יאשיהו, המפורטים בספר מלכים, כללו בין היתר: טיהור הפולחן מן היסודות האליליים הזרים, חיסול הבמות והמזבחות (לאלוהי ישראל) שמחוץ למקדש בירושלים, איסור על הכוהנים ששרתו מחוץ לירושלים לעלות למזבח ה' שבעיר וריכוז כל עבודת הפולחן במקום אחד בלבד, במקדש בירושלים.
רק לאחר הטיהור "נעשה הפסח...בירושלים" (כג' 21 - 23), בדיוק כפי שנדרש בחוקת הפסח שבספר דברים. על-פי עדות ספר מלכים "כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל, וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה.." כלומר מאז שעלה עם ישראל על אדמתו, לא נחוג הפסח על פי הנדרש בחוקת הפסח (דברים טז' 1 - 8), אלא רק עתה, עם מציאת אותו חלק מספר התורה. פסח זה נקרא במסורת היהודית "פסח יאשיהו".
הרעיון של אחדות הפולחן הוא הציר המרכזי של ספר דברים. על-כן נקבע, כאמור, זמן כתיבתו של הספר כתאריך הרפורמה של יאשיהו. זאת מכיוון שרק בספר זה, ולכל ארכו, מודגש הרעיון של ריכוז הפולחן במקום אחד, שייבחר ע"י ה'. עיקרון זה לא היה קיים בפועל (ואולי אף לא בתיאוריה) בתקופת בית ראשון, עד ימי יאשיהו. נביאים קנאים, כמו אליהו ואלישע, קיימו מזבחות מחוץ לירושלים (מלכים א', יח' 30 - 38, יט' 21) וגם נביאי הכתב הקלאסיים, כמו עמוס, הושע, מיכה וישעיהו לא הזכירו, ולו גם ברמז, את העיקרון של עבודת ה' אך ורק בירושלים. בנוסף, מלכים כמו דוד ושלמה הקריבו קורבנות מחוץ לירושלים והדבר לא נחשב להם כחטא, ולא נזקף לחובתם בהערות של עורכי ספר מלכים.
לטיעון זה (שהספר שנמצא הוא ספר דברים) יש לצרף טעמים נוספים, כמו הזיקה הסגנונית המובהקת שבין ספר דברים למסגרת העריכתית של ספר מלכים (כלומר, ההערות של עורכי ספר מלכים דומות בסגנונן ללשונו של ספר דברים). כמו כן קיים דמיון מובהק בין לשונו של ספר ירמיהו, הנביא שניבא בימי יאשיהו, ללשון של ספר דברים. לסיכום: לרפורמה של יאשיהו, המבוססת כנראה על הכתוב בספר דברים, שני צירים עיקריים: א. ביעור האלילות, וכל שריד אחר לעבודה זרה. ב. ריכוז כל הפולחן לה' במקום אחד בלבד: במקדש בירושלים. לאחר מציאת הספר, מכנס יאשיהו את כל העם לירושלים, ועורך טקס של חידוש הברית עם ה', זאת מכיוון שהסתבר לו, מן הכתוב בספר שנמצא, שהעם לא קיים את ברית סיני כלשונה (כג' 1 - 4).
בעמוד זה - הרפורמה של יאשיהו - 622 לפנה"ס (מלכים ב', כב' - כג')
לעמוד המרכזי של אתר התנ"ך 2010
|
