בקטע זה עוסקים בהיבט מיוחד של שנת השמיטה: שמיטת כספים. החוק מחייב אדם שהלווה כסף לחברו לוותר על ההלוואה, אם חברו לא יכול להחזיר את הכסף עד שנת השמיטה. קשה לדעת אם בשלב הראשון של התפתחות החוק נדרש המלווה לדחות את זמן הפירעון, או לבטל את החוב כליל. ברור שמשק כספים רגיל איננו יכול להתקיים על פי חוק כזה. אם חוק שמיטת ההלוואות קשור עם חוק השמיטה, יתכן שמדובר באי תשלום החוב באותה השנה אך החוב אינו נמחק לחלוטין?

דברים ט"ו

 

פסוקים -1 11: שמיטת כספים ומתן הלוואות

             בקטע זה עוסקים בהיבט מיוחד של שנת השמיטה: שמיטת כספים. החוק מחייב אדם שהלווה כסף לחברו לוותר על ההלוואה,  אם חברו לא יכול להחזיר את הכסף עד שנת השמיטה. קשה לדעת אם בשלב הראשון של התפתחות החוק נדרש המלווה לדחות את זמן הפירעון, או לבטל את החוב כליל. ברור שמשק כספים רגיל איננו יכול להתקיים על פי חוק כזה. אם חוק שמיטת ההלוואות קשור עם חוק השמיטה, יתכן שמדובר באי תשלום החוב באותה השנה אך החוב אינו נמחק לחלוטין?

            יש לציין שהחוק אינו מזכיר את שמיטת הקרקעות, אך סביר להניח שיש קשר בין הדברים. בחברה המבוססת בעיקרה על החקלאות, אין לאדם הכנסה בשנת השמיטה, וממילא אין לו כסף להחזיר את החוב שלקח, כדי שיוכל לקיים את משפחתו. החוק כאן משובץ בקטע של הטפה חינוכית, כאילו לא החוק עצמו הוא העיקר, אלא מטרתו החינוכית.

            "שמוט כל בעל משה [את] ידו..." כלומר על כל בעל חוב לוותר עליו. יש המשערים שהצירוף "לשמוט את היד" הוא ביטוי ציורי ליד נוגשת, התובעת בחזקה את החוב, יד שיש להניחה ולהורידה.

            "את הנכרי תגוש..." גם במזרח הקדום היה מנהג של שמיטת חובות בזמן הכרזת ה"דרור". מלך חדש, בשנה השנייה לעלייתו למלוכה, היה מכריז על שחרור אסירים ושמיטת חובות שלא נתנו לצרכי מסחר, אלא לקיום. גם כאן, הכוונה כנראה דומה: הנכרים ,בימי בית ראשון, היו בעיקר סוחרים, משום שלא הותר לזרים לקנות קרקעות בארצות מושבם. חוקרים אחרים לא מקבלים הסבר זה, וטוענים שיש כאן ראיה לאומנית צרה: יש להתחשב בבני עמך אך לא בזרים.

            "אפס כי לא יהיה בך אביון..." בהמשך, בפסוק 11 נאמר: "...כי לא יחדל אביון מקרב הארץ..." ויש לכאורה סתירה בין שתי הקביעות. ההסבר המקובל: אם כל העם יתנהג על פי דרישת חוק זו, אכן לא יהיו אביונים. אבל זוהי גישה אידיאליסטית-אוטופית, ואילו פס' 11 משקף את המציאות הריאליסטית: גם בימות המשיח, עדיין יתחלק העולם לעשירים ועניים ויש להתייחס אל העניים על פי החוק הנ"ל.

            המחוקק מודע לקושי שיש לאדם לוותר על כספו, אותו הרוויח ביושר ובעמל רב, על כן הוא פונה שוב ושוב אל מצפונו של המלווה, מזהיר אותו לבל יתאכזר אל הלווה, ומאידך, מבטיח לו ברכה אם יקיים את החוק כנדרש.

 

פסוקים -12 18: חוקי העבד.

                        חוקים אלה קשורים לחלקו הראשון של הפרק, הן בגלל הזמן - שבע שנים, והן בגלל שהם עוסקים באותה שכבה חלשה מבחינה כלכלית. זאת ועוד: אם חוק ביטול ההלוואות היה מתקיים כלשונו, קרוב לודאי שלא היה צורך בחוק שחרור העבד, זאת מכיוון שמרבית העבדים והאמות הגיעו לאן שהגיעו כתוצאה מחוסר יכולתם לפרוע את ההלוואות שלקחו לצרכי הקיום.

            בחוק כאן יש מספר חידושים לעומת הכתוב בספר שמות. ראשית, אין חוק נפרד לאמה ולעבד, וכל הנאמר לגבי העבד, נכון גם לגבי האמה. החוק מצביע, אם כן, על התקדמות מסוימת במעמדה של האישה בישראל של ימי בית ראשון. ההבדל המשמעותי  השני: האדון נדרש להעניק לעבד מעין "מענק שחרור" כדי לסייע לו בצעדיו הראשונים, לאחר שסיים את מכסת שנות עבדותו. ולבסוף, החוק דורש מן האדון להתייחס אל העבד העברי יחס הוגן, כאל שכיר, ולא להתעמר בו.

 

פסוקים -19 23: חוק הבכורות.

             לאחר ריכוז הפולחן, יש להביא את הבכורות למקדש בירושלים. מכיוון שנוצר קושי מציאותי להביא כל וולד לאחר ההמלטה, נדרשים האנשים שלא לעבוד ולא להשתמש באותם בעלי החיים שנועדו להיות מובאים אל המקדש. הבדל נוסף לעומת חוקים קודמים (בשמות ובויקרא): בעוד ששם הכהנים הם האוכלים את בשר הבהמות, לזכר הנס שנעשה במצרים, הרי כאן המאמין עצמו הוא זה שאוכל את הבשר. האדם נהנה מפרי עמלו, כדי שלא ישכח שה' הוא זה שהעניק לו את כל הטוב הזה.

            ולבסוף, הבכור או בעל המום הופך לבהמה שאפשר לאוכלה באכילת חולין, ולא רק בטקס קדוש .

      

 

בפרק זה המורה עמוס דן בדברים ט"ו

 

לעמוד המרכזי של אתר התנ"ך לבגרות                                                                   2010

 

הוטנטוט - מיקוד תנ"ך לבגרות 2010

 

 

לאחר ריכוז הפולחן, יש להביא את הבכורות למקדש בירושלים. מכיוון שנוצר קושי מציאותי להביא כל וולד לאחר ההמלטה, נדרשים האנשים שלא לעבוד ולא להשתמש באותם בעלי החיים שנועדו להיות מובאים אל המקדש. הבדל נוסף לעומת חוקים קודמים (בשמות ובויקרא): בעוד ששם הכהנים הם האוכלים את בשר הבהמות, לזכר הנס שנעשה במצרים, הרי כאן המאמין עצמו הוא זה שאוכל את הבשר. האדם נהנה מפרי עמלו, כדי שלא ישכח שה' הוא זה שהעניק לו את כל הטוב הזה.

המחוקק מודע לקושי שיש לאדם לוותר על כספו, אותו הרוויח ביושר ובעמל רב, על כן הוא פונה שוב ושוב אל מצפונו של המלווה, מזהיר אותו לבל יתאכזר אל הלווה, ומאידך, מבטיח לו ברכה אם יקיים את החוק כנדרש.