|
בראשית - פרקים ו' - ט'
פרשת בני האלים ובנות האדם - פס' 1 - 4: בכל המיתולוגיות הקדומות היו ידועים סיפורים על בני אלים, או אלים ממש, שירדו לארץ, קיימו יחסים עם בנות האדם, וכתוצאה מכך נולדו אנשים בעלי תכונות מיוחדות (הרקולס ביוון, שחר ושלם במיתולוגיה הכנענית, ורבים אחרים). התנ"ך לא יכול לקבל, כמובן, את העניין כפשוטו, ולכן בקטע הקצר כאן מסופר על בני אלים (לפי קאסוטו: מלאכים ממדרגה נמוכה) שירדו לארץ. זהו סיפור אטיולוגי, שבא להסביר שתי עובדות קיימות: את האורך המוגבל של חיי האדם ואת הימצאותם של שבטים של אנשים גבוהים במיוחד. את הימצאותו של הקטע כאן נהוג להסביר בכך שהוא מהווה את החוליה האחרונה בהידרדרות של האנושות. אלוהים ברא עולם מושלם, אך האדם בהתנהגותו גרם לפגיעה בהרמוניה העולמית, עד כדי כך שהאל מתחרט על שברא את האדם, והוא עומד עתה להרוס את כל אשר על פני כדור הארץ, ולהתחיל את הסיפור מחדש באמצעות צדיק אחד ויחיד, שימשיך את השושלת האנושית, וזהו נח.
אין כמעט תרבות בעולם שאין לה מסורת כלשהי, או סיפור על מבול שהחריב את כדור הארץ, והשמיד את כל אשר על פניה. כנראה שבתקופה קדומה נמסו קרחונים בקטבים והעלו את פני הימים בכמה עשרות מטרים, דבר שהביא להצפות נרחבות בכל העולם, ולקורבנות רבים (זאת מכיוון שבני האדם נהגו לשבת בעמקים, ליד מקורות מזון ומים, ולא בהרים). גם התנ"ך מביא את סיפור המבול. כמו בסיפור הבריאה, גם כאן ישנן שתי גרסאות לסיפור המבול, המשולבות זו בזו, כנראה מעשה עורך, ששילב שני מקורות ספרותיים. פס' 9: "..נח, איש צדיק, תמים היה, בדורותיו..." חז"ל חלוקים בדעותיהם אם הדברים נכתבו בזכות נח, או בגנותו. אפשר להסביר זאת לטובתו: על רקע הדור המושחת של זמנו, התבלט נח בצדיקותו. אבל המילה "בדורותיו" יכולה גם לבוא לשם צמצום: נח היה צדיק רק בדורו, ואילו היה חי בדור אחר, היה נחשב לצדיק קטן מאד. דרך אגב, המשך הסיפור תומך דווקא בפירוש השני! נח מצטווה לבנות תיבה. לכל המנסים לתת לסיפור משמעות היסטורית, כלשונו, אפשר לומר כי מידות התיבה הנדרשות הן בערך 160 מטר באורכה, 26 מטר ברוחבה, ו - 18 מטר גובהה. כבר חז"ל הבינו את העניין, כי לא מדובר כאן בהיסטוריה ממש. אחת האגדות מספרת כי נח בנה את התיבה במשך 120 שנה, כדי למשוך את תשומת לב בני דורו, אולי יחזרו בהם מדרכם הרעה, ואלוהים יוותר על תכניתו....
נח ובניו יוצאים מן התיבה. ה' מברך אותם, ומן הברכות הללו גזרו חז"ל את המושג "שבע מצוות בני נח" כלומר שבעה כללי יסוד בסיסיים המוטלים על כל אדם, באשר הוא אדם. יש לזכור שהיהודי הראשון הוא אברהם. 1. פרו ורבו - כמשמעו. 2. מלאו את הארץ - על האדם להתפזר, ולא לשבת במקום אחד. 3. האדם ישלוט ביתר הברואים 4. "...כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה.." בניגוד לאדם וחוה, שלהם הותר לאכול רק מן הצומח, האל מתיר עכשיו לאכול גם בשר. 5. חל איסור חמור לאכול את הבשר יחד עם הדם. 6. איסור מוחלט על רצח 7. תוספת של חז"ל: "איבר מן החי" כדי להשלים את מספר הברכות לשבע, הוסיפו חז"ל את האיסור לאכול איבר של חיה, בטרם נשחטה. הערה: גרסה נוספת של "שבע מצוות בני נח" נמצאת בתלמוד, אך עליכם לדעת את הגרסה התנכית.
נח ובניו יוצאים מן התיבה. נח משתכר, ועל פי המסופר, חם, בנו, רואה אותו במערומיו. שם ויפת, בניגוד לחם, מכסים את אביהם ושומרים על כבודו. על פי הנאמר "וידע את אשר עשה לו בנו הקטן" ברור שהסיפור המקורי היה גס יותר, והעורך המקראי עידן את הסיפור, אולי כדי שאפשר יהיה ללמדו. נח מקיץ משנתו, ומקלל את כנען, בנו של חם. יש כאן מוטיב ידוע של דמוניזציה של האויב והשחרת פניו, ואולי גם ניסיון להצדיק את כיבוש כנען מידי תושביה, כמה אלפי שנים מאוחר יותר.... סיפור דומה מביא ספר בראשית על לוט ובנותיו, שכתוצאה מיחסיהם נולדו עמון ומואב (י"ט 30 - 38).
לעמוד המרכזי של אתר התנ"ך לבגרות 2010
|
