מבוא קצרצר לחוק המקראי

            חוק- 1.   דין, תקנה הנקבעת ע"י רשות עליונה והיא חובה על הכל.

                     2.   מנהג שנתקבל ונעשה ברבות הימים חובה על הכל.

                     3.   תופעה קבועה ובלתי משתנה בטבע, בחיים, בחברה וכו'.

            חוקה-   קונסטיטוציה, משטר המדינה, מערכת חוקי היסוד שלה.

            משפט -  דין, עניין הנידון ע"י שופט/ים.

על כתיבת חוקים ומשפטים בשלב קדום בתולדות התפתחות תרבות הכתב ניתן להסיק מן הלוחות והמצבות שנמצאו במסופוטמיה, מסוף האלף השלישי לפני הספירה.

החוקים המקראיים מהווים מרכיב חשוב של הפרוזה המקראית. הם תופסים מקום מרכזי בספר התורה ומשולבים במסגרת הסיפור ההיסטורי של ראשית עם ישראל. רוב החוקים מרוכזים בשלושה קבצים גדולים ונפרדים זה מזה:

א.  ספר הברית- שמות כ'-כ"ג, הקובץ מכיל חוקים אזרחיים, חוקים מוסריים-חברתיים וחוקים פולחניים.

ב.  ספר כוהנים -  שמות כה'-לא', לה'-מ', ספר ויקרא כולו וכן ספר במדבר, פרקים א'-י', כח'-ל’. עיקר עניינם של חוקים אלה הוא בסדרי הפולחן ובמעמד הכוהנים בפולחן. יחד עם זאת מוצאים כאן גם חוקים מקבילים לחוקים שבספרי שמות ודברים, בעיקר חוקים העוסקים במצוות החלות על כל בני-ישראל ובחלקם אף במצוות מוסריות-חברתיות.

ג.  משנה תורה -  כולל את החוקים המופיעים בספר דברים, המרוכזים בעיקר בפרקים י"ב-כ"ו. חלק מן החוקים מקבילים בתכנם לחוקים בקבצים האחרים, אך מצויים כאן גם חוקים ייחודיים העוסקים במעמד המלך, הנביא, חוקי מלחמה ועוד. החוקים הפולחניים מאופיינים ע"י הצו החוזר לריכוז הפולחן "במקום אשר יבחר ה' לשכן את שמו שם".

בשלושת הקבצים מיוחסים החוקים והמשפטים לה', ובאמצעות משה ניתנו לעם ישראל. הקבצים שונים זה מזה בסגנונם, בחלק מנושאיהם ואף ביחסם לעניינים שונים שהחוקים עוסקים בהם. יתר על כן, גם כל אחד מן הקבצים כשלעצמו אינו מהווה קובץ אחיד ומגובש מבחינת מבנהו הפנימי וסדר החוקים שבו, ואף לא מבחינת ניסוחו וצורתו.

עיון בחטיבות החוקים שבתורה, ניתוח החוקים השונים וההשוואה בין חוקים מקבילים בקבצים השונים, מצביעים על כך שחוקת התורה התהוותה בתהליך מורכב וממושך והיא משקפת מגמות היסטוריות וחברתיות שונות ואף מאוחרות יחסית.

משפט התורה אינו מפריד בין תחום המשפט האזרחי לבין תחומי המוסר והדת ובכך הוא נבדל מחוקי המזרח הקדמון, שהם בעלי צביון חילוני. המסורת על מוצאם של חוקי התורה במעמד הר-סיני וכתיבתם באמצעות משה, באה להקנות סמכות אחת ואחידה לקבצים שונים ולגרסאות שונות של חוקים.

התיאוריה של אלט.

החוקר הגרמני אלט (1883 - 1956) הבחין בין שתי צורות יסוד עיקריות של חוקי התורה על פי ניסוחם הסגנוני: החוק הקזואיסטי והחוק האפודיקטי.

החוק הקזואיסטי - זהו חוק מותנה. הוא מפרט את נסיבותיהם של מקרים משפטיים שונים ומציין את הדין בכל מקרה, ומכאן שמו (casus - בלטינית -מקרה). מבחינה תחבירית מורכב החוק הקזואיסטי ממשפטי תנאי ומשפטי תוצאה. את סגנונם של משפטי התנאי מאפיין השימוש בשתי מילות התנאי "כי" ו -  "אם", שימוש המאפשר גיוון המקרים על ידי חלוקתם למקרה ראשי - המוצג על-ידי המילה "כי",  ומקרה משני, המוצג על ידי המילה "אם”. משפטי התנאי מגדירים את המקרה המיוחד ומגבילים אותו ביחס לאחרים. משפטי התוצאה מגדירים את המסקנות המשפטיות מן המקרה המתואר.

            לדעת אלט, החוקים הקזואיסטיים שייכים לתחום השיפוט התקין ונועדו לספק צרכים של שפיטה מקומית, של השופטים בשער העיר. מערכת כזו הולמת חברה יישובית, ומשקפת ללא ספק, את השלב שלאחר התנחלות בני ישראל בכנען. החוקים הקזואיסטיים הם חילוניים לפי טבעם, ועוסקים בעיקר ביחסים שבין אדם לחברו.

החוק האפודיקטי - עיקרו צו מוחלט, והוא מנוסח בצורה פסקנית, ואין בו פירוט כלשהו. לדוגמא: "לא תרצח", "מכה איש ומת מות יומת" וכו'. המקרה הפלילי והדין גובשו יחד במשפט קצר אחד. החוק האפודיקטי נובע לכאורה מרצונו של ה' ואינו ניתן לשינוי, או להמרה בכופר נפש.

יש הטוענים כי החוק האפודיקטי הוא יצירה ישראלית מקורית וייחודית, בעוד שהחוק הקזואיסטי אומץ מעמים שכנים. לטענתם, מוצאו של החוק האפודיקטי בחברה הנוודית - מדברית, עובדה המסבירה את חומרת דיניו.

 הניגוד פנימי והצורני בין שני סוגי החוק מתאים לניגוד שבין שתי אורחות החיים - המדברי מחד, והיישובי בכנען, מאידך. בתהליך ארוך של התמודדות ופשרה אוחדו שתי מערכות החוקים הללו לכלל חוקה  אחת.

לעמוד המרכזי של אתר התנ"ך לבגרות                                       2010